בעיראק של ימינו, נבנה "מגדל בבל" לגובה של 90 מ' בבניית לבנים, במאה ה 7 לפנה"ס. חומת סין נבנתה ברובה בבניית אדמה בשיטת האדמה נגוחה. הרומאים והמוסלמים פיתחו שיטות בניה אלו והפיצו אותן לאירופה ולאמריקה. מידע טכני מעניין אפשר למצוא בספרו של ויטרוביוס "על האדריכלות". ויטרוביוס-אדריכל ומהנדס צבאי רומי מהמאה ה 1 לפנה"ס. ספרו הוא החיבור המקיף ביותר על אומנות האדריכלות, שהגיע לידנו מהתקופה הקלאסית. פרק ג' בספר, מוקדש להכנת לבנים. (ציטוט חלקי) : "ראשית אדבר על לבנים ואצביע על סוג הטין ממנו יש להכינן… את הלבנים יש להכין באביב או בסתיו על מנת שיתייבשו באופן אחיד. אלה הנוצרים בקיץ פסולים, מפני שחום השמש צורב את פניהם עד שנדמה שהלבנה יבשה בעוד שבתוכה היא עדיין איננה יבשה… לבנים תהיינה שימושיות ביותר אם תיוצרנה שנתיים קודם לשימוש, שכן אין הם יכולות להתייבש בפרק זמן קצר יותר. אם משתמשים בלבנים טריות, לא יבשות, לבניין הקיר, הרי טיח הסטוקו המכסה אותן מתקשה והופך לגוש קשיח, אך הלבנים שוקעות (ממשיכות להתייבש ולהתכווץ – ט.ב) ונפרדות מהאחיזה בטיח. נכון הדבר שבאוטיקה, בעת בניין קירות הם עושים שימוש בלבנים רק אם אלו נעשו והתייבשו במשך 5 שנים…" בימי הביניים נבנו באירופה ערים וכפרים בבניית אדמה, וגם במרוקו אפשר למצוא מבצרי אדמה "קסבות" עד היום. בתימן נמצא את המבנים הגבוהים ביותר עד 8 קומות, בבניית לבנים שטוחות, ובעולם הכפרי של אפריקה, הודו ודרום אמריקה את המבנים הפשוטים ושובי הלב שבונים התושבים עצמם מאותם חומרים. אצלנו בישראל, שמשה האדמה כחומר בניה נפוץ עד אמצע המאה ה 20. בבתי הפלחים הערביים בשרון ובנגב ובמחנות הפליטים של אזור יריחו. מתיישבי הנגב הראשונים הקימו את המצפים-גבולות, רביבים ובית אשל בבניית אדמה וגם במושבות הוותיקות רחובות ופתח תקווה ובקיבוצים-נען וגבעת חיים עדיין אפשר למצוא בתים אחדים שנשמרו-עדות ליוזמת המתיישבים החרוצים. שיטות בניה באדמה ללא שריפה אדמה: ראשית חשוב להבהיר את המונח – בניה באדמה. הכוונה לשימוש באדמה רטובה ליצירת תערובת גמישה ועבידה, המאפשרת יצירת מבנה שיתייבש ויתקשה באמצעות אנרגיית השמש בלבד! פה טמון יתרונה של הבניה באדמה: חסכון אדיר באנרגיית חום – בתהליך יצור חומרי הגלם, בתהליך הבניה ובשימוש במבנה הגמור. בתי אדמה בבניה מסורתית מספקים נוחות טרמית למתגוררים בהם. גם בזמן פרוק המבנה לא נוצר זיהום סביבתי – בית האדמה יתפרק ויחזור לאדמה ללא נזק. תערובת אדמה: בבסיס כל שיטות הבניה באדמה נמצאת התערובת המשלבת 3 מרכיבים: אדמה חרסיתית, חול וסיבים. אדמה חרסיתית – חומר, CLAY, טין – מצויה בכל מקום ומשמשת כדבק המחבר את גרגרי החול (קוורץ) אחד לשני. מקור המילה-CLAY במילה האינדו ארופית GLAY להדביק ביחד.. יחסי החרסית והחול יקבעו את איכותה של התערובת על פי מבחן התוצאה: כשהחומר רטוב עליו להיות דביק, חלק וגמיש וכשהוא מתייבש – עמיד, נוקשה וללא סדקים. תוספת הסיבים (קש לסוגיו) מהווה חיזוק על ידי יצירת רשת קושרת, אוורור החומר והקטנת המשקל היחסי שלו. ערבוב האדמה מתבצע באמצעות הוספת מים במידה ודריכה ברגליים עקרון הכובע והמגפיים בניה באדמה יכולה להתבצע בשיטות שונות, אך מותנית בהכרות עם החומר ותכונותיו. קירות בנויים מאדמה הינם עמידים וקשיחים כל עוד לא יחשפו למגע עם מים. אם נסתכל על הבניה העתיקה, המסורתית והעכשווית באדמה נוכל להבין את העיקרון הראשון והחשוב = עקרון הכובע והמגפיים. קיר האדמה חייב להיות מוגן מלחות ורטיבות גם בבסיס, בחלקו התחתון וגם בחלקו העליון. לשם כך נבנה מגפיים – מסד עמיד למים (אבן, צמיגים, בלוקים) וכובע-גג-רחב שוליים שירחיק את המים מראש וצידי הקיר. הגג יבנה בשיטות ומחומרים העמידים למים. שיטות בניה מסורתיות באדמה שיטות הבניה באדמה המוכרות בעולם הן רבות ומגוונות. אפשר לרכז אותן ב 4 קבוצות עיקריות. בכל אזור תתפתח שיטה מקומית הקשורה למצאי חומרי הגלם, לתרבות ולכוח האדם המיומן הקיים. 1. "אדובה"- בניה בלבנים לבני אדמה אפשר ליצר ביד בצורת כדורים, צילינדרים, קונוסים או ככרות לחם, או ללבן אותן בתוך מסגרת עץ. על הלבנים להתייבש במשך כמה שבועות ולאחר הייבוש ניתן להדביק אותן אחת אל השנייה ליצירת קיר הומוגני. חומר הדבק-טיט-עשוי מתערובת זהה לתערובת הכנת הלבנים. מקור השם : ההירוגליפ המצרי-TOB , פירושו -"לבנה". מונח זה התגלגל ל"אדובה" בערבית ואחר כך לספרדית ואיתה אל אמריקה במאה ה- 17. האדובה היא שיטת הבניה הנפוצה בעולם. בניה בלבנים מאפשרת יצירת קירות קונסטרוקטיביים, וקירוי בצורת כיפה או קמרון. (גגות בנויים לבנים התפתחו במצריים ואיראן בגלל מחסור בקורות עץ לקירוי).