לאחר הקציר, כאשר המכבש הרתום לשני סוסים פלט את חבילות הקש המלבניות הדחוסות, נמצא שם אותו אדם שהיו לו גם ההשראה לראות בהן לבני בנין ענקיות שניתן לבנות בהן סופסוף בית למשפחה, וגם התעוזה לבצע זאת.

השיטה התפשטה בכל האזור, ועד תחילת שנות החמישים כבר נבנה בה מספר לא מבוטל של בתי מגורים ומבני ציבור, כמו הכנסיה של ארתור, נברסקה, או העיריה של הנטסויל, אלבמה.

קצב הבניה הואט מאז, בעיקר בזכות רישות מדינות ארצות הברית בכבישים ומסילות, שיכלו להוביל חומרי בניה קונבנציונליים מחוף אל חוף.

בתחילת שנות השמונים החלה "התחיה" של השיטה, הפעם ממניעים שונים לגמרי מאשר אילוצים אישיים – מניעים אקולוגיים. תחילתה במחקר שערך עיתונאי, איש רדיו בשם רוג'ר וולש, על אדריכלות ורנקולרית אמריקאית, והמשכה במשלחת של בנאים שהתמחו בשיטות שונות של בניה אלטרנטיבית, שנסעו לנברסקה, מצאו את אותם מבנים בני שבעים שנה שנותרו שם, הבינו את השיטה והחיו אותה דרך פרויקטים של בניה קהילתית, סדנאות וכתיבת ספרות הדרכה.הבולטים שבהם הם ביל סטין ומטס מירמן. הראשון מוביל עד היום את הפרויקט"canello project “, מתחם רחב ידים באריזונה בו הוא ואשתו אתנה בונים,מתנסים ומלמדים. השני, מירמן, פיתח שיטות שונות של בניה בחבילות, ביניהן שיטות לעיטוף של מבנים ישנים בחבילות לצורך שיפור משמעותי בבידוד ובתפקוד האקלימי של מבנים שהיו צרכני אנרגיה רבה לאיקלום.

כמובן שהמבנים הראשונים בתחילת המאה שעברה ניבנו ללא שלד, בגלל המחסור בעץ. החבילות הן רחבות מספיק ודחוסות מספיק כדי לשמש כקירות נושאים. בשיטות המודרניות התווספו פתרונות שונים של בנית שלדי עץ, מתכת או בטון, בהן החבילות משמשות אך ורק כמילואות.

עד היום נבנו ברחבי ארצות הברית מעל 5000 מבני חבילות קש, ועוד כמה אלפים בעולם.

מדוע בכלל לבנות בבלות–קש?

היתרונות משמעותיים של בניה בחבילות : ערך הבידוד לעומת חומרים אחרים,מהירות הבניה, האפשרות הנוחה לבניה קהילתית, והערך סביבתי של חומר מתחדש לעומת חומרי כריה.

מקדם ההתנגדות התרמית הוא בעצם הפקטור החשוב ביותר מבחינת המשתמש הסופי. זה הערך בר ההשפעה על הוצאות האנרגיה של המבנה במשך שנות התחזוקה הרבות הצפויות לו. הערך מוכר לנו כr value . לדוגמא, כמה ערכים של חומרי בניה מקובלים:

מקדם ההתנגדות התרמית ניתן לאינץ' אחד. מאחר ואין לנו ברירה אלא לבנות קיר בעובי 50 ס"מ קש, הרי שרמת הבידוד היא בהכרח מאד גבוהה.

מהירות הבניה מתבטאת בעיקר במהירות הקמת הקירות – וזה משתלב בדרך כלל עם הזמינות של בניה קהילתית: בעל הבית אוסף כמה חברות וחברים,וחבורה כזו של כעשרה איש יכולה להקים מבנה של כ150 מ"ר בסופשבוע אחד.עבודת הטיוח, לעומת זאת, היא מרובה.

החשיבות הסביבתית הרבה של שיטת בניה זו לא נובעת רק משימור האנרגיה הצפוי במבנה, אלא גם ובעיקר מהמקור ממנו מגיע החומר. מדובר בחומר הבניה היחיד שיש לו מקור מתחדש, ברמה של התחדשות שנתית, וללא כל קשר לתעשיית הבניה. הקש הוא תוצר לוואי של החקלאות, והוא בעצם מוצר עודף של תעשיית המזון – גרעיני החיטה או האורז נלקחים למאכל, והקש לבניה. יש לציין שמדובר בקש, ולא בחציר. לקש ערך תזונתי נמוך מאד עבור בהמות, בעוד שהחציר משמש להן מזון.

אם נשווה את חבילות הקש על בסיס זה, של התחדשות החומר, לכל חומר בניה אחר, אפילו ללא קשר לתכונות הבידוד שלו, נראה שאין לנו בנמצא כל חומר דומה. גם העץ נחשב לחומר מתחדש, למשל, אבל אין מה להשוות בין כריתה של יער, שהורסת אקו–סיסטמה שלמה שהתהוותה בו במשך עשרות שנים וייקח לו עשרות שנים נוספות להתחדש, לבין שדה חיטה. כמובן שחומרים כמו אבן, אדמה,מלט וכד', כרוכים לא רק בכריה שאינה מתחדשת כלל, אלא חלקם גם בשריפה ופליטה של פחמן. כך שמבחינה סביבתית השימוש בחבילות הקש אינו בר–השוואה לכל חומר אחר.

אם כל כך טוב, אז למה עדיין כל כך מוגבל? מהם החסמים שמונעים מהשיטה להיות הרבה יותר נפוצה ממה שהיא כיום?

החסם העיקרי הוא פסיכולוגי – כולנו גדלנו על הסיפור על שלשת החזירונים,זוכרים? רק בית האבן החזיק מעמד בפני נשיפותיו של הזאב. אחת השאלות הראשונות שנשאלות על ידי המתענינים והשוקלים לבנות את ביתם בחבילות, היא האם הקירות יהיו יציבים וחזקים מספיק.

ייצוב הקירות נעשה על ידי החדרת מוטות ברזל קצרים, באורך של לא יותר מגובה שתי בלות, כרשת ההולכת ונבנית בין החבילות. בשיטה אחרת המיועדת לאותה מטרה מהדקים מוטות במבוק או מתכת ארוכים משני צידי החבילה,ו"תופרים" אותם זה אל זה. אפשרות נוספת, שמשתמשים בה בעיקר בקירות נושאים, היא להדק את הקורה העליונה הנושאת אל היסודות בעזרת חבלים, מה שמהדק את החבילות ומייצב אותן, לאחר טיוח של חמישה ס"מ של טיח אדמה מכל צד, אנו מקבלים קיר יציב וחזק מאד. לא רק נשיפת זאב, אלא גם הפעלת כוח מסיבית יותר, לא תפיל אותו.

עוד חסם שמסתבר שמקורו בעיקר פסיכולוגי הוא הפחד מאש. כולנו יודעים שהקש הוא דליק מאד, ומיד עולה בדמיוננו שריפה בשדה שלף…

זכיתי להיות נוכחת במבחן שנערך לשיטה במכון התקנים ביולי 2006. קידום תקן האש נעשה בזכות קיבוץ לוטן ועמותת "צל התמר", שמימנו את המבחן ובנו את הקיר. על הקיר , שנבנה מחבילות קש מיוצבות במוטות ברזל ומחופות בטיח אדמה בשלש שכבות, הופעל כבשן שחומו הגיע ל1200 מ"צ. בחיישנים שמצידו השני של הקיר נמדדו 40 מ"צ בלבד. המבחן נמשך שלש שעות, והקיר עמד על עמדו. מעט מאד מהחומרים מהם אנו בונים את בתינו עמדו בתקן אש כל כך מחמיר.

החסמים האמיתיים, החסרונות שעלינו להתגבר עליהם, הם מים וטרמיטים.

כדי להתגבר על בעיית הרטיבות, שיכולה לגרום לרקב בתוך הקש, אנו ממשילים את ביתנו לילד קטן. כשאנחנו שולחים את הילד החוצה בחורף, אנו מציידים אותו במטריה, מגפיים ומעיל. המגפיים משולות למסד עליו עומד הקיר. תמיד יש הגבהה בין הרצפה לבין חבילות הקש. גובה ההגבהה תלוי בתנאים האקלימיים .

בין הגבהה זו לבין החבילות ממקמים את "מחסום הטרמיטים" , העשוי מפח,ומתוכנן כך שהחרק יכול להגיע אליו אך לא לעבור אותו, והוא נופל ממנו לארץ.

המטריה היא בליטת הגג, שאמורה לשמור על הקיר מרטיבות, ולהשאיר אותו כמעט יבש. ואילו כמעיל משמשות שכבות הטיח.

נהוג בדרך כלל לטייח את חבילות הקש בטיח אדמה בכמה שכבות, כשהראשונה בהן מיושמת ישירות על החבילות עצמן, הודות לפני השטח שלהן. השכבה האחרונה יכולה להיות שכבת טיח סיד, שיש לו עמידות מכנית גבוהה בהרבה מאשר לטיח האדמה. אם אין מספיק ידע ליישום טיח סיד, יש המטייחים בטיח מלט. זה אמנם מקטין , או אולי חוסם לגמרי, את יכולתו של הקיר לנשום ולהעביר לחות פנימה והחוצה, אבל מצד שני משפר את העמידות לרטיבות.

בארץ נבנו עד היום כעשרים מבני חבילות קש. חלקם באזורים יבשים – קיבוץ לוטן בערבה, הישובים פארן וצוקים, גם הם בערבה, באר–מילכה בנגב המערבי.אבל גם באזורים גשומים יותר כמו צפת, ציפורי, בית ינאי ועמק האלה ישנם כבר כמה מבנים.

הביקוש וההתענינות כרגע הולכים וגדלים, ועוד היד נטויה. זוהי אמנם שיטה המתאימה לבניה הכפרית, הפרברית, שלה עצמה חסרונות רבים בהבט סביבתי,אבל מאחר ועלינו בכל זאת להתמודד עם הצורך והביקוש לבניה צמודת קרקע,הבניה בבלות קש יכולה להוות פיתרון חשוב.